מה עלה בגורלה של תרבות הקומונות בישראל, זו שפעם הייתה סמל ללאומיות, שותפות ושוויון?
האם מדובר בנוסטלגיה תלושה מהמציאות, או במודל חברתי שעדיין חי, משתנה ומגיב לעולם שסביבו?
כדי להבין את השינויים שעברה תרבות הקומונות, חשוב לנתח את התופעה לאורך זמן.
יש להבחין בדינמיקה החברתית, הכלכלית והתרבותית שעמדה מאחוריה.
במאמר זה נבחן את השורשים, ההתפתחויות, וההשלכות של תרבות הקומונות בישראל – מהקיבוץ הקלאסי ועד הגרסאות החדשות של קומונות עירוניות.
הקיבוץ הקלאסי: אידאולוגיה, עבודת כפיים וחיים ללא רכוש
תרבות הקומונות בישראל צמחה בעיקר בצורת הקיבוץ – מסגרת שיתופית שנוסדה בראשית המאה ה-20. היא הייתה אחד ממוסדות היסוד של ההתיישבות הציונית.
הקיבוץ לא היה רק אמצעי ייצור או פתרון לדיור – הוא היה חזון.
הוא היה רעיון מהפכני שנועד ליצור חברה שוויונית, צודקת וחזקה, שמבוססת על עקרונות של שיתוף, סולידריות, והתנגדות לבעלות פרטית. במילים פשוטות: לא היה דבר כזה "שלי".
בגדים חולקו לפי מידה, הילדים גודלו בבתי ילדים, והרווחים מהעבודה החקלאית או התעשייתית נכנסו לקופה אחת, שממנה כולם חיו.
זה היה מודל נוקשה, כמעט דוגמטי – אבל במשך עשרות שנים הוא הצליח. מרכיבי הליבה של הקיבוץ הישן כללו:
- שוויון כלכלי: כל ההכנסות התחלקו שווה בשווה, ללא קשר לתפקיד או השכלה.
- חינוך משותף: ילדים גודלו בנפרד מהוריהם, על ידי מערכת חינוך פנימית.
- קבלת החלטות דמוקרטית: האספה הכללית של החברים הייתה הגוף הקובע.
- יצרנות עצמית: חקלאות, תעשייה ושירותים פנימיים היו בסיס הקיום.
דוגמה: קיבוץ דגניה א'
קיבוץ דגניה א' נחשב לראשון מסוגו בארץ, ונוסד בשנת 1910. במשך עשורים היה מופת לשותפות כלכלית וערכית. ר
וב החברים עבדו בענפי חקלאות ובמפעלים, גרו במגורים פשוטים וקיבלו שירותים אחידים – כולל מזון, חינוך ובריאות.
הקיבוץ היה למעשה מעבדה חברתית.
המטרה לא הייתה רק לשרוד, אלא להוכיח שניתן לבנות חברה אלטרנטיבית לקפיטליזם – חברה שדואגת לפרט באמצעות קולקטיב חזק. אך לאט לאט, החל הסדק.
בשנות ה-80 וה-90 החלו קיבוצים רבים לקרוס כלכלית, ואיתם גם האמונה במודל השיתופי הטוטאלי.
הפרטה, משבר והמציאות החדשה של הקיבוצים
עם השנים, חלחלו לתוך תרבות הקיבוץ לחצים חיצוניים ופנימיים שהובילו לשינויים מהותיים.
בין אם בגלל חובות ענקיים, עזיבה של צעירים, או תחושת חנק מערכים נוקשים – החזון הקלאסי התערער.
בתחילת שנות ה-2000, כ-80% מהקיבוצים כבר עברו תהליך של הפרטה – מודל חדש, שבו כל חבר מקבל שכר אישי, משלם מיסים פנימיים, ומחזיק בבעלות על נכסיו.
הפרטה בקיבוצים
ההפרטה בקיבוצים כוללת:
- שכר דיפרנציאלי: חברים מרוויחים לפי משרה, תפקיד והשכלה.
- הפרדת שירותים: חינוך, בריאות ותחבורה לא תמיד מסופקים על ידי הקיבוץ.
- בעלות על בית: בתים כבר לא רכוש משותף.
- ניהול עסקי חיצוני: לא כל חבר מחויב לעבוד בתוך הקיבוץ.
בעוד שהשינוי הכלכלי נועד להציל את הקיבוץ מקריסה, הוא הביא עמו גם שינוי תרבותי עמוק.
השוויון הכלכלי, שהיווה את הבסיס לכל המבנה, התחלף באינדיבידואליזם.
התחושה של "כולנו ביחד" נחלשה, ופינתה מקום לשאלות על זהות, משמעות והצדקה מוסרית של הקומונה כצורת חיים.
דוגמה: קיבוץ יטבתה
קיבוץ יטבתה, שנחשב למודל עסקי מוצלח, עבר תהליכי הפרטה תוך שמירה על רכיבים קהילתיים מסוימים.
לדוגמה: מפעל החלב נשאר שייך לכלל החברים, אבל כל אחד מתוגמל לפי תרומתו.
למרות ההצלחה הכלכלית היחסית, חברים מדווחים על אובדן תחושת השותפות והזהות הקולקטיבית.
הקיבוץ הפך למעין שכונה עם יתרונות מסוימים – אך פחות ופחות דומה למה שהיה.
